יש בעולם שלושה מקומות שאני חולמת לחזור אליהם

העולם, כמו שאני רואה אותו, מתחלק לשני סוגים של אנשים. במקרה התחתנתי עם הסוג השני.

רואי, בן הזוג שלי, יבחר תמיד במקום שהוא כבר היה וחווה אלף פעם. "למה לנסות משהו חדש?" הוא תמיד אומר לי, "אם אתה יכול לדעת בדיוק מה אתה מקבל". אם היה יכול, רואי היה חוזר כל ערב לאותה מסעדה, ומזמין את אותה מנה. הוא היה לוקח חופשה באותו היעד, מגיע לאותו מלון, חוזר לאותם מקומות שאהב בפעם הראשונה.

לעומתו, אני בדיוק ההפך. תנו לי לטעום את כל המנות (הצמחוניות) בתפריט, לנסות כל תוספת אפשרית על הפיצה, ולהגיע לכל פינה חדשה על הגלובוס. גם במקומות שכבר ביקרתי בהם, תמיד אחפש זווית חדשה לראות את המקום, שכונה שעוד לא הכרתי לעומק, איזה בר קולי שעוד לא הגעתי אליו, או אפילו אטרקציה שעוד לא ניסיתי.

בארני סטינסון אמר שNEW IS ALWAYS BETTER, ואני נוטה להאמין.

אבל בתכלס, יש כמה מקומות כאלה. מקומות שנכנסו לי עמוק לזכרונות, מקומות שהפתיעו אותי, גרמו לי להתאהב, ובעיקר על לחלום לחזור אליהם.

הם השלושה מקומות הראשונים שאני ממליצה עליהם לחברים שמחפשים לאן להגיע, והם גם השלושה שביום שיגמרו לי כל יעדי החלומות שלי, אליהם גם אחזור. או אולי לפני, מי יודע.

לקוויקי: פריז

פריז היא אולי הקלישאה השחוקה ביותר בספר, אבל כמו שאתם כבר יודעים, בעיניי, לכל קלישאה יש סיבה, ופריז אכן גרמה לי להתאהב.

כהפתעה ליום ההולדת ה25 שלי, רואי החליט לקחת אותי לחופשה בהפתעה. הוא סגר את הכל חודשים מראש- טיסה, דירת אייר BNB קטנה ומושלמת, ואם חשבון האייר BNB שלנו לא היה משותף, והייתי מקבלת התראה מבעלת הדירה ששואלת מתי אנחנו מגיעים, כנראה שעד שהיינו נוחתים בעיר האורות המקורית לא היה לי מושג לאן אנחנו נוסעים.

אבל המאמצים שלו לא היו לשווא, והיה ספתח מושלם לחופשה עירונית בדיוק כמו שאני אוהבת- מלאה באומנות, סטייל, רחובות קסומים שנראים כאילו יצאו מאגדה, והחשוב מכולם- אוכל טוב בהגזמה.

(על המסעדה הפייבוריטית כבר סיפרתי לכם בפוסט הזה)

בין שבוע לחודש: קולומביה

כשתכננתי את הטיול שלי לדרום אמריקה, קולומביה לא הייתה בכלל בתכנון. גם כשכבר החלטתי לנסוע התגובות תמיד נעו בין "דווקא לשם?!" ל"אין לבנות מה לחפש בקולומביה".

וול, ההפתעות הכי גדולות הן במקומות שאנחנו הכי לא מצפים להם.

קולומביה היא אחת המדינות המגוונות והמעניינות ביותר שהייתי בהן אי פעם. היא קיקינג אס בכל תחום אפשרי- הטבע שלה עוצר נשימה, הערים שבה אדירות בהגזמה, המסיבות מטורפות, החופים שלה הם היפים ביותר שראיתי (והל, ראיתי כמה חופים בחיי).

היא היעד האחרון שהגעתי אליו בטיול הגדול שלי לדרום אמריקה, אבל היא היעד הראשון אליו אחזור- לחופים הקסומים של פלאיה בלנקה, לארכיטקטורה הצבעונית של קרטחנה, לנופים המטורפים של סלנטו, לקוליות של בוגוטה, לצ'יל של טגנגה, והכי חשוב- לראות ולהכיר סוף סוף את מדג'ין (עליה כתבתי בהרחבה כאן)

בין חודש לחיים שלמים: הודו

לתאר את הודו בפסקה אחת יהיה כמו לסכם את התנ"ך. המדינה הזו כל כך עצומה, ולכל חלק בה יש אופי ייחודי, שונה כל כך משאר המקומות.

לא סתם כל מי שחוזר מהודו נראה כאילו הוא איבד את זה. משהו במקום הזה עושה לך טרנספורמציה, לוקח את כל מה שאתה מכיר, גורם לך ללכת קצת לאיבוד, ואז לאט לאט למצוא מחדש, לחבר את החלקים למשהו חדש, שלם.

הודו היא לא המקום שאליו תגיעו בשביל הנופים הכי יפים, בשביל הטרקים, בשביל לדקור יעדים. היא המקום בשביל לחוות משהו שעוד לא חוויתם.

הודו זה לא חותמת בדרכון. זה FEEL, זה וייב, זה חיבור קוסמי שאי אפשר להגדיר במילים, ואם מנסים אז נשמעים קצת כאילו איבדנו את זה בהודו. ויכול להיות שזה באמת קרה.