תודעה של חופשה

הקשבתי, הנהנתי, ופתאום- נפילת אסימון. מה זה אסימון? כמו מכונה בקזינו בווגאס שהתפרקה ואלפי אסימונים נופלים בבת אחת. ככה הרגשתי.

הכל התחיל לפני כמה חודשים, כששמעתי איזשהו פודקאסט, שסיפר על משפחה כמעט נורמטיבית שעזבה הכל ועברה לחצי שנה לחיות בגואה. האבא סיפר על ההרפתקה הזו שהם יצאו אליה, על בתי הספר שהילדים למדו בהם, על זה שהיה עובד מבתי קפה על חוף הים, על החוויות.

בונא, אמרתי לעצמי. גם אני בחו"ל.

אוקי, לא באמת לקח לי שנה וחצי להבין שאני חיה בחו"ל. אני לא עד כדי כך איטית.

אבל נזכרתי פתאום בטיול שלי בדרום אמריקה, בהודו. אפילו בתקופות שנסעתי לעבוד לכמה חודשים ביוון או בבודפשט, והבנתי שמה שאני מרגישה היום לא קרוב אפילו לאותה תחושה שהייתה לי אז, או לתחושה שטרפיקנט מתאר בפודקאסט.

כבר הייתי כמה חודשים בבית, מובטלת, מאז שהגיעה הקורונה לחיינו. אני גרה בדירה מהממת במרכז מיאמי שצופה על האוקיינוס הטורקיזי המושלם, ויש לי עצי קוקוס וחופים טרופיים וכל מה שצריך כדי להרגיש שאני בחופשה, ואני עדיין לא מאושרת.

אפשר להאשים בזה את הקורונה, את היקום, את אלוהים, אבל בפועל- כל זה לא משנה. כל האמצעים מתקיימים כדי שארגיש חופשיה ומאושרת, בדיוק כמו אותה משפחה בהודו, או כמו ארבל בהודו, ואני עדיין לא מצליחה לעשות את זה. ההבנה הזו כאבה לי בחזה. למה אני לא מצליחה לעשות את זה?

וככה החלטתי לצאת למסע. מה זה מסע, מחקר. תזה. הבנתי את ההבנה הפשוטה, הכמעט מגוחכת בפשטות שלה, שחופשה זה כנראה לא מקום שאתה נוסע אליו, אלא סטייט אוף מיינד, מצב תודעתי של חופשה שבדרך כלל נכנסים אליו באופן טבעי על ידי מעבר בשדה תעופה, או לכל הפחות אריזת מזוודה והנחה שלה בתא המטען. אבל מה עושים אם רוצים לאמץ תחושה של חופשה, באופן הכי אותנטי וטבעי שלה, גם לחיי היומיום?

כמו בכל מחקר, ההתחלה הייתה להגדיר את הנושא, או במילים אחרות- מהי בכלל אותה תודעה של חופשה? איך זה מרגיש? איך זה נראה?

כשניסיתי לענות על השאלה הזו, נזכרתי בחופשה האידאלית שלי- הודו.

תחושה של אושר טהור, חופש אינסופי. התחושה שאני כל יכולה, להיות מי שאני רוצה להיות, לעשות מה שאני רוצה לעשות, ללכת לאן שאני רוצה ולחוות מה שמתחשק לי. כל יום הרגיש כמו כניסה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

וכשתה מרגיש שכל האפשרויות פתוחות בפניך, זה ממלא אותך בביטחון כזה, שגרם לי להיפתח לאנשים חדשים, לחוויות חדשות, לעולם אחר.

וככה יצאתי למסע הזה, בניסיון להכניס לעצמי קצת וייבים של חופשה לחיים השגרתיים שלי, במיאמי או בכל מקום אחר בעולם. ובכל פעם שמצאתי את עצמי מבולבלת, מותקלת או לאט לאט מתרחקת מהאידאל החופשתי שלי, שאלתי את עצמי- "מאשההע"- מה ארבל של הודו הייתה עושה?

אלו חמש המסקנות העיקריות שלי- דברים שאני, וגם אתם, יכולים להכניס לחיים שלכם כבר ממחר כדי להיות בתודעה של חופשה:

I DON’T GIVE A F*CK

כשטיילתי בהודו, כך אני זוכרת, היה לי סופר קל להכיר אנשים במסעדה, ברחוב או אפילו ברכבת, פשוט כי לא באמת חששתי שלהתחיל לדבר עם זרים יביך אותי. לא בעניין? תודה, שלום.

ברילוקיישן הנקודה הזו התחדדה לי, כשפתאום קלטתי שיותר קשה לי ליצור קשרים חדשים עם אנשים שנראים לי מעניינים, ואפילו לא נעים לי להתלבש בצורה מוגזמת כי אכפת לי איך זה יתפס (אבל עוד על זה, בהמשך).

מכאן הבנתי, שהשלב הראשון ואולי המתבקש מכולם הוא, וסליחה על הצרפתית שלי, פשוט זריקת ז*ן.

הזריקה יכולה להתבטא גם בלצאת מהבית בלי חזיה, או לחבוש את הכובע ההוא שקנית בטיול ובכל פעם שרצית לצאת איתו מהבית נתקפת רגליים קרות. זה יכול להיות לצאת לבד לבר או למסעדה, לשבת ופשוט להנות מזמן איכות עם עצמך, וזה יכול להיות לגשת לבחורה ההיא שאיתי ביוגה ונראית מעניינת ולהתחיל לפטפט איתה. ואם היא לא תזרום? על הז*ן, הפסד שלה.

BRAND NEW EYES

אתם מכירים את התחושה הזו כשאתם בחופשה בחו"ל, הולכים באיזה רחוב פריזאי והכל בו מהפנט אתכם? כמה יפות הבלטות, הספסל, מנורות הרחוב! אתם מוצאים את עצמכם בוהים במשך דקות ארוכות בשלט פרסומת, מנסים להבין מהן המילים שכתובות בו, ואפילו האנשים שהולכים ברחוב נראים לכם מעניינים ושיקיים להחריד.

ברוכים הבאים לבגינרס מיינד חברים, או בעברית צחה- תודעת המתחיל.

תודעת המתחיל היא בדיק מה שקורה כשאנחנו מגיעים למקום חדש בעולם, אם זה כפר נידח בהודו או קרית גת, והשוני והסקרנות גורמים לנו להיות פשוט מהופנטים ממה שאנחנו רואים.

אבל מן הסתם, שאם גדלתי וגרתי כל חיי בירושלים, בשלב מסוים האבן הירושלמית תראה לי כמו הדבר השגרתי והמשמים ביותר עלי אדמות. לכן, כדי להרגיש שאנחנו נמצאים בחופשה מבלי להרחיק עד לקצה השני של העולם, אנחנו חייבים לפתוח קצת את הראש ולהכריח אותו להסתכל על הכל דרך עיניים חדשות, להחזיר לעצמנו את היכולת להיות מתחילים גם בסביבה מוכרת.

איך עושים את זה? ממש פיזית, להיכנס לסמטה הזו בחזרה מהעבודה שעוד לא נכנסנו אליה, או אם זה רחוב שראינו כבר עשרות פעמים- פשוט לעצור ולהרים רגע את העיניים מהטלפון, אל גגות הבניינים, אל האנשים.

זו יכולה גם להיות ההחלטה- להיות לרגע תיירים בעיר שלנו ולנסות לחוות אותה מבחוץ, לשים לב לאיזה ציור גרפיטי מעניין שלא שמנו לב אליו קודם, סיתות אבן על ראש הבניין שמי יודע כמה זמן הוא נמצא שם, אפילו להיכנס לחנויות הקטנות שחשבנו שאנחנו כבר מכירים. כל מה שיאפשר לנו לראות את המקום הכה מוכר שלנו בעיניים חדשות.

SOON IT ALL WILL BE OVER

כשאנחנו יוצאים לחופשה, אם זה סופ"ש באילת או טיול של חצי שנה בדרום אמריקה, יש לנו הבנה מבאסת ונוראית שנמצאת במאחורה של הראש שלנו, שעוד שניה זה נגמר. או לפחות שאנחנו כאן לזמן קצר, ולכן אנחנו חייבים להנות מכל פאקינג רגע. המצב הזה הוא רגעי.

זה עובד גם הפוך- האויב הגדול ביותר של תודעה של חופשה היא השגרה, התחושה ש"אין עתיד", שהמצב שבו אנחנו נמצאים הולך להישאר ככה לנצח. זה יכול להיות בתואר, בעבודה, אפילו בחיי האבטלה במיאמי. אין ריגוש, כל יום נראה כמו קודמו ולא נראה שזה הולך להשתנות בקרוב.

הלוואי, אגב, שהיינו מסוגלים לעבוד על המוח שלנו ולגרום לו להאמין שהסיטואציה שבה אנחנו נמצאים היא רגעית. אתם בטח מכירים את התחושה הזו מהצבא- שברגע שהתחלתם לראות את הסוף ולספור את הימים אחורה, המוטיבציה גם היא רק הולכת ויורדת, ובמקום להרגיש וייבים של חופשה מרגישים וייבים של זריקת זין ורצון למות. פאן.

כדי להילחם בתחושה הזו, אני מצאתי פתרון קצת אחר שעבד בשבילי- לעשות כל יום משהו חדש.

זוכרים את הפרק בחברים שרוס מחליט את אותה החלטה, ואז מוצא את עצמו בדייט כושל עם מכנסי עור צמודים מדי? אז פחות זה, כי זה לא חייב להיות משהו אדיר ומיוחד וזה לא חייב לעלות כסף, אלא פשוט להיות עם ראש יותר פתוח ולנסות דברים חדשים. לעשות יוגה במקום חדש או לקחת את המזרן והיוטיוב לפינה שעוד לא היינו בה, לרדת תחנה קודם באוטובוס כדי ללכת קצת ברגל או ללכת לעבוד עם הלפטופ בבית קפה. כל דבר שישנה קצת את השגרה המדכאת ויכניס בה קצת עניין.

IT’S MY CHOICE

בהמשך לסעיף הקודם- אם השגרה היא האויב הגדול ביותר של התודעה החופשתית, תחושת התקיעות היא קלוז סקנד, מתחרה איתו על המקום הראשון. אתם יודעים איך זה- אני חייבת להגיש את העבודה הזו עד יום ראשון, אין לי כוח לקום לעוד יום במשרד, לראות את הפרצוף של הבוס שלי… איך אפשר להרגיש שאני בחופשה אם אני מרגישה שאני תקועה במקום מסוים, או חייבת לעשות משהו שכל כך לא בא לי עליו?

כדי להחזיר לעצמי את אותו וייב של חופשה, הייתי חייבת לשחרר מה"חייבת" הזה.

אצלי למשל, זה הגיע בצורת "מה אם…" - מה היה קורה אם הייתי חוזרת לארץ, מה היה קורה אם לא הייתי נוסעת לכאן מלכתחילה, אין הרי באמת אפשרויות אחרות חוץ מלהיתקע כאן, וגם אין בכלל טיסות לארץ…

וכשזה הסטייט אוף מיינד שנמצאים בו, גם גן העדן הטרופי שהוא מיאמי ירגיש כמו כלא.

עזבו אתכם מקלישאות של "LIVE IN THE MOMENT", הייתי צריכה להרגיש שאותם חיים שהרגשתי שאני תקועה בהם- הם הם הבחירה שלי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות- הנה, יש טיסות לארץ, את רוצה לחזור? מה טוב בחיים שלי כאן? למה אני רוצה להיות פה? מה המקום הזה נותן לי?

כשמצאתי את התשובות לשאלות שלי, אז גם הצלחתי לפתוח יותר ויותר את הראש שלי כדי להכנס לאותה תודעה של חופשה.

"ומה אם אני לא נמצאת בבחירה בחיים שלי? הנה, שאלתי את עצמי- למה את עושה את העבודה הזו? מה את לומדת ממנה? למה את עושה את התואר הזה?"

אם אין לכם תשובה לשאלה הזו, למה התחלתם את התואר, מה אתם לומדים, מה זה חידש לכם או מה זה נותן לכם, אז הגיע באמת הזמן לשאול את עצמכם- האם אתם נמצאים במקום הנכון עבורכם?

LET THAT SH*T GO

חשבתם פעם על כמה זמן אנחנו מבזבזים על החלטות מיותרות?

על מה אלבש היום, למשל. לעמוד מול ארון מלא בגדים ולהרגיש שפאקינ אין לי מה ללבוש.

נזכרתי ("מה ארבל של הודו הייתה עושה")- בהודו, למשל, כשהיה לי מספר חד ספרתי של פריטי לבוש במוצ'ילה, ופתאום הבחירה הייתה נעשית ביתר קלות, הייתי מבלה מעט מאוד זמן מול המראה, וגם במהלך היום לא הייתי מוטרדת במחשבות של "האם הלבוש שלי מתאים לסיטוציה", כי פשוט זה מה יש.

ההגבלה הזו של המקום יוצרת שני דברים- הראשון, הוא שאין לי יותר מדי אופציות להתלבט ולהתבלבל ביניהם, מה שמקטין את זמן ההתארגנות שלי בחצי. השני, הוא שהמעט שיש מצריך ממני להיות יצירתית יותר, ולחשוב על שילובים שלא בהכרח הייתי חושבת עליהם אם הם לא היו מונחים לי מול הפרצוף, סגורים בתוך מזוודת טרולי קטנה.

החשיבה הפתוחה והיצירתית הזו, היא לא נשארת רק בלבוש, מן הסתם. אלא יוצרת אצלי תחושה של הצלחה ומסוגלות לאורך כל היום- דבר שדפנטלי משפיע על תודעת החופשה שלי. כשאני יצירתית אני מרגישה בטוחה יותר בעצמי, מוצאת פתרונות לדברים יומיומיים שבאוטומט שלי לא בהכרח הייתי עושה. היצירתיות והפתיחות האלה גם עוזרות למיינדסט של "IDGAF" (לא השיר של דואה ליפה, אלא הסעיף הראשון שלנו), וככה מה שהתחיל בתור סתם תרגיל מחשבתי הפך לחלק די משמעותי בתהליך החופשתי שלי.

ברור, אגב, שזה לא בא רק בלבוש, אלא כל מיני מחשבות אחרות שמטרידות את מנוחתנו- על מה שהייתי צריכה לענות לשכנה, על השיחה ההיא עם החברה שלא יצאה בדיוק כמו שרציתי או על הפגישה המתוכננת למחר עם הבוס, כל אותם דברים שלהטריד את עצמנו במחשבה עליהם פשוט לא יעזור.

איך עושים את זה? בלבוש, למשל, זה סופר איזי- אתגר 10X10 (עשרה פריטי לבוש לעשרה ימים) יהיה בדיוק כמו להתלבש מתוך מזוודה, וטריקים פשוטים של מיינדפולנס יעזרו להפחתת המחשבות המציקות.

ואם כל זה לא עובד…

פה נדרשת כבר יציאה ליטרלי מהבית. זה לא אומר בהכרח לעבור בנתב"ג, אבל היציאה מהשגרה היא הכרחית לעתים כדי להתניע את התודעה החופשתית. קחו את האוטו ותסעו, אם אתם ירושלמים- למעיין קרוב, אם אתם צפוניים- אולי להרים, אם אתם תלאביבים- צאו להליכה ליד הים (כי אין סיכוי שאצליח לשכנע אתכם לצאת מהעיר).

שימו פלייליסט מרים ופשוט.. צאו, תלכו, תעשו.

איך אתם מרגישים בחופשה? ואיזה אלמנטים אתם יכולים לאמץ לעצמכם?