.png)
מחשבוֹת על Superfine והדאנדי השחוֹר
- Arbel Rabi
- Oct 14
- 4 min read
“I laid out above eight pounds of my money for a suit of superfine clothes to dance with at my freedom.” - Olaudah Equiano, 1789
התחלתי להתרגש מהתערוכה השנתית במט כבר ברגע שפורסם הקונספט שלה. כבר לא גרתי בניו יורק ולא הייתה מתוכננת טיסה באופק, אבל ידעתי שאגיע אליה.
שנה קודם לפרסום התערוכה עוד התמחיתי בFIT אצל ג׳פרי אמפרטום, מרצה לסטיילינג, בן לאמא שהיגרה לארה״ב מגאנה, והמודל האידאלי לדאנדיזם שחור.
אנה ווינטור אולי מעולם לא פגשה אותו, אבל ככל הנראה כשמדמיינים את הגבר הדאנדי השחור, דמותו של ג׳פרי עולה. הוא אינטליגנט ומוחצן, וחשוב לו שיראו את זה בכל חלל אליו הוא נכנס. הוא אמנם פירסט ג׳ן ביונייטד סטייטס אוף אמריקה שגדל בברונקס, אבל הלוק שלו משדר טראסט פאנד וטאון האוס על הפארק.
וממנו למדתי כל מה שאני יודעת על דאנדי.
הדאנדי בגדול מייצג אנשים ממעמד הביניים שרצו לרכוש לעצמם מעמד באמצעות הלבוש. הדאנדי שם חשיבות לאופן בו הוא נושא את עצמו, מתלבש, זז ומתבטא. הוא מאמץ לעצמו אלגנטיות דרך סטייל כדי לבדל ו״למתג״ את עצמו ממעמד גבוה יותר ממנו הוא מגיע. הדאנדיזם נולד מתוך העבדות עצמה, כשבעלי האדמות היו מלבישים את העבדים שלהם בבגדים כדי להנכיח את המעמד שלהם עצמם, מה שגרם גם לעבדים עצמם להאמין בכוחו של הלבוש לייצר לך את המעמד בו אתה רוצה לקחת חלק- שימוש באופנה כיכולת לעשות טרנספורמציה לזהות שלך, לייצג את הערכים והאמונות שאתה רוצה לייצג יחד עם לאיזו קבוצה אתה רוצה להשתייך.
אני בטוחה שרבים וטובים ממני יכולים לספר על האוצרות המופלאה שנעשתה כאן בתערוכה, על כל בחירה אומנותית, כמו צבע החלל בכחול כהה, ההצבה המוגבהת של הבובות- שלרגע לא נפספס את העובדה שלמרות ההיסטוריה הכואבת, אין כאן התנשאות או הסתכלות מלמעלה.
זו בחירה מעניינת שדי הפתיעה אותי.
בשנים האחרונות, תרבות הPC אמנם רוצה להציג דימויים אתניים שונים, אבל על הדרך מלבינה אותם. אולי כדי שיעברו חלק בגרון, אולי כדי לא לפגוע, אבל על הדרך מוחקת חלקים מההיסטוריה של קבוצות מיעוט. כאן הרגיש שלא בורחים מהסיפור ההיסטורי של השחורים באמריקה, לא מנסים לעוות אותו, פשוט נותנים לו מקום של כבוד- האימג׳ים של העבד, למשל, הם ציורי שמן ממוסגרים בזהב, בדיוק כמו של האצולה הלבנה בחלל האומנות האירופאית הסמוך.
אפילו הפנים של הבובות סיפרו את הסיפור הזה.
תווי פנים שלא ניתן לפספס שמדובר בסיתות מושלם ויפייפה של הגבר השחור-האף הרחב, השפתיים הבשרניות ועצמות הלחיים הגבוהות. מה שבהיסטוריה הלא רחוקה היו מחקים ללעג כאן מסותת כפסל, כליל השלמות.
עוד משהו שרואים שהשקיעו בו תשומת לב רבה הוא הבגדים, האומנות והבחירות האומנותיות:
ריבוי של מעצבים שחורים כמו אוליביה ראוסטינג לבלמן וכמובן פארל וויליאמס ללואי ויטון (שהם גם נותני החסות הראשיים של התערוכה, וקיבלו סקשן שלם לפני היציאה), יחד עם אבני דרך משמעותיות בעולם האופנה והתרבות השחור כמו דייפר דן- דמות הארלמית סופר מעניינת שעשתה שינוי מטורף בעולם האופנה, כשהיה בעצם הראשון להכניס את הלוגומאניה ללבוש (ולא רק לאקססוריז, מה שעד אז עשו בתי האופנה הגדולים)- והשתמש במונוגרמות של לואי ויטון, גוצ׳י והגאנג לבגדים שהעיפו את המוח לראפרים.
פאן פאקט: זוהי התערוכה השניה בהיסטוריית תערוכות האופנה במט המוקדשת כולה לגברים, והראשונה המוקדשת לתרבות השחורה.
כשפרסמו את הנושא, היה לי קצת שייד על ווינטור. זוהי תערוכת אופנה שלישית שאני זוכרת (!) בניו יורק בשנים האחרונות המוקדשת לאופנה שחורה, ואני בהחלט לא תופסת מאנה ווינטור קורבן אופנה, הולכת אחרי העדר חלילה.
ומצד שני, כשראיתי את המבקרים בתערוכה, הבנתי את הכוח שלה.
כחצי מהמבקרים בתערוכה היו שחורים, ולט מי טל יו- זה לא סטנדרט במט. זה לא שאין, זה לא שאומנות או תרבות ככלל שייכת לאדם הלבן, אבל יש כוח בהכללה של תרבות שחורה במוזיאון שרוב האומנות בו נוצרה על ידי ועבור לבנים.
כמו שכאישה בעולם חשוב לי לראות סרטים שנוצרו על ידי נשים, ספרים שנכתבו על ידי נשים ולראות נשים בתפקידי כוח ומייצגות אותי בכנסת, ככה גם יש כוח בהנכחה הזו של קבוצות שונות באוכלוסיה, לספר את הסיפור שלהן עבור התרבות הכללית, ולייצר עבורם תחושה שהסיפור שלהם הוא חלק מההיסטוריה של כולנו. (אוקי, של האמריקאי הממוצע. אבל הבנתם את הכיוון).
עוד חיבור לזה הוא הנושא של אתניות עם אומנות, הופכים את הסטוריטלינג באופנה למעניין הרבה יותר.
זה זמן טוב לעשות שאוטאאוט לעוד מרצה שהייתה לי בFIT- נאנה באדו, פירסט ג׳ן מקניה, שהחליטה שבכל אאוטפיט שלה היא משלבת לפחות פריט אחד שקשור לארץ שלה- פרינט, פריט של מעצב מקומי או עגילים בצבעי הדגל. משהו חייב להיות קשור.
(אגב, משהו שסופר התחברתי אליו כישראלית בניו יורק אחרי השבעה באוקטובר, כשלכל מקום הייתי הולכת עם סיכת חטופים ושרשרת מגן דוד שיצאה אחרי מעל עשור בבוידעם).
התערוכה אמנם מתמקדת בדאנדי אבל מחולקת ל12 סקשנים שונים, שכל אחד מהם מראה ייצוג קצת שונה של הגבר השחור לאורך השנים: סקשן ששם פוקוס על הקשר שבין ספורטאים שחורים והסטייל שלהם (הג'קט עם הפאצ'ים של הNBA העיף לי את המוח), סקשן שמתמקד בZOOT SUIT (חליפת אוברסייז לא פרופורציונלית שהייתה סטייל כמעט פרודי בשנות ה30 וה40, במהלך מלחמת העולם השניה, כשהיה מחסור גדול בחומרי גלם), והסקשן של לואי ויטון, נותני החסות הגדולים של התערוכה, עם קולקציה שעיצב פארל ויליאמס בהשראת חברת התעופה האפריקאית AIR AFRIQUE.
התערוכה נמצאת במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק עד סוף אוקטובר (26.10.25), ואני כמובן סופר ממליצה להגיע אליה, ובכללי למט שאני לא מפסיקה להגיד עד כמה זהו המוזיאון האהוב עלי ביותר בכל העולם כולו.
Comments