.png)
לכבוד יום העצמאות, מצאתי את עצמי חושבת מהי עצמאות עבורי.
יש שהיו מגדירים עצמאות כיכולת לעשות הכל לבד, להתקדם בכוחות עצמך, או אולי לא לבקש עזרה מאחרים.
עבורי, עצמאות זה חופש. החופש לצאת מהמוסכמות שאנחנו מכירים, החופש להעז, החופש להיות מי שאני בוחרת להיות.
תחושת החופש הזו מתעצמת אצלי במיוחד כאשר אני מטיילת לבד.
הפעם הראשונה שטסתי לבד הייתה שבועיים אחרי השחרור מהצבא. כמו כל משוחרר טרי, מצאתי את עצמי מהופנטת ממבחר האפשרויות שעמד לנגד אלי, ובפזיזות שמאפיינת את גיל 20 החלטתי לטוס לנסות את מזלי בעגלות בברלין. החוויה עצמה הייתה בין המאתגרות שעברתי (סיסטר פחות מוצלחת במכירות)- אבל פתחה לי את הראש לחוויה מטורפת, וליכולות חדשות שלא ידעתי שיש בי.
עד אז, לא ידעתי מה זה להסתובב לבד ברחובות זרים, לגלות בעצמי מקומות חדשים, להיבלע בתוך ההמון. מעולם לא ישבתי לבד במסעדה, או הלכתי להופעה. לא הכרתי את עצמי לבד, ולא ידעתי שיש לי את היכולת ליצור קשרים עם אנשים חדשים, ושאני אפילו ממש אוהבת את זה.
וזה בדיוק מה שלטייל לבד עושה.
מכריח אותך לפרוץ את הגבולות של עצמך.
מאפשר לך לעבור תהליך עם עצמך, בלי תלות במה שאחרים חושבים, או במי שהתרגלת להיות בבית.
גורם לך להאמין ביכולות שלך, לסמוך על האינטואיציות שלך.
פותח לך את הראש למגוון חדש של אנשים, חוויות, רגשות.
אבל הדברים לא תמיד היו מושלמים. לטייל לבד, וכשאת בחורה במיוחד, יכול להיות מפחיד לעתים.
כשטיילתי בדרום אמריקה מצאתי את עצמי בסיטואציה כזו. הייתי זקוקה לחופש לבחור לאן אני רוצה להגיע וכמה זמן אני רוצה לבלות בכל מקום. רציתי להיות אחראית לעצמי ולא להסתמך רק על החברות (המדהימות, יש לציין) שהגעתי איתן מהבית. וכך היינו נפגשות ומטיילות יחד לפרקים, אך בשאר הזמן הייתי מטיילת לבד, או עם חברים חדשים שהכרתי בדרך.
באחת הפעמים שהתפצלנו, אני טיילתי בפרו והן המשיכו לבוליביה, מצאתי את עצמי מתמודדת עם הסיוט של כל מטייל- לבד, מפוחדת, חסרת כל אחרי שנשדדתי על ידי מקומיים.
לקח לי זמן לחזור לעצמי. חששתי לצאת מהחדר בהוסטל בו שהיתי. כשכבר יצאתי, הייתי מסתכלת לצדדים כאחוזת אמוק, כולם נראו לי רעים, שודדים, מחפשים לפגוע בי.
תהליך ההתמודדות עם הטראומה שחוויתי היה לא פשוט, אך לא רציתי לוותר על הדבר שעשה לי כלכך טוב. לא רציתי לתת לפחד לנצח אותי. המשכתי את המסע שלי, ולאט לאט נבנה לי שוב הביטחון בעצמי, וחזרתי לטייל לבד.
ולא הפסקתי מאז.
שנה אחר כך טסתי להודו, ובמשך חודשים טיילתי לבד והתמודדתי עם מצבים שונים ומשונים. גם העבודה בה בחרתי לעבוד שלחה אותי לא פעם לבדי ברחבי העולם, וגם היום אני מוצאת את עצמי בוחרת לנסוע מדי פעם בלי בן הזוג או החברים, ופשוט לגלות בעצמי שוב את אותן תכונות שביומיום קצת נרדמות- המסוגלות העצמית, הפתיחות, הביטחון בעצמי ובדרך שלי.
כי בסוף, האנשים שאנחנו מכירים, למרות האהבה העצומה אליהם, הם אלו שמשאירים אותנו בקופסה שלנו. הם רגילים לדפוסי ההתנהגות שלנו, לצורת החשיבה המסוימת, לבחירות האוטומטיות שהתרגלנו לבחור. האנשים שאנחנו הכי אוהבים אוהבים אותנו בדיוק כמו שאנחנו, ועם כמה שזה מופלא- לפעמים זה גם מה שמונע את הצמיחה שלנו, זה מה שגורם לנו להישאר במקום, גם אם אנחנו בצד השני של העולם.
בעיניי, המקומות שאליהם אנחנו מגיעים הם לא רק מרחבים של נוף מטורף או אורבניות בועטת, אלא מרחבים שבהם יש לנו הזדמנות ליצור חוויות חדשות, לצאת מהן אדם קצת שונה מאיך שנכנסנו, וכשאני מטיילת לבד אני מרגישה באמת שיש לי את המרחב שבו אני יכולה לצמוח לכיוונים חדשים, שונים, משוגעים.
Comments