על רילוקיישן, קוביד וחתונה בהפתעה

הפוסט הבא הוא לא מדריך לארגון חתונה תוך יומיים, הוא גם לא איך לצלוח חתונה דרך הזום. זה סיפור פשוט על מגפה עולמית, רילוקיישן לצידו השני של העולם, ואהבה ענקית בין שני אנשים, שלפעמים גם גורמת להם לעשות דברים ממש מטומטמים.

על רקע הקורונה והחל"ת, בוטלה לי הויזה. העבודה של רואי כאן במיאמי נשארה בטוחה, ונאלצנו לחשוב על כמה פתרונות אלטרנטיביים לסיטואציה ההזויה שנקלענו אליה- לחזור יחדיו לארץ, לחיות בנפרד לתקופה, או להתאבד על להישאר פה ופשוט להתחתן.

חתונה לא ממש הייתה בלוז שלנו. לא שהיינו אנטי, פשוט לא באמת ראיתי צורך בה כרגע- אנחנו חיים ביחד, הכל טוב, לא מתכננים משפחה בקרוב, ובקיצור- IF IT AIN'T BROKEN, WHY FIX IT?

אבל המציאות הוכיחה לנו אחרת, ועכשיו הנישואין שלנו היו הכרח כדי שנוכל להמשיך ולחיות, בערך, את המציאות אליה התרגלנו ברילוקיישן.

במשך חודשיים כל המוסדות הציבוריים של פלורידה היו סגורים, ובאורח פלא, רגע לפני ששעון החול על הויזה שלי מתרוקן לגמרי, המוסדות נפתחו- עם תורים במיאמי עד סוף אוקטובר.

לחץ. אולי לחץ זה אפילו מילה קצת קטנה כדי לתאר את רמת ההיסטריה שהגעתי אליה באותו יום. יש לי עוד חמישה ימים עד שהויזה שלי מתבטלת, והמוסד שמוציא את הטפסים הדרושים לנו כדי להתחתן לא מוכן לקבל אותנו.

בעוד אני בודקת טיסות למקסיקו, רואי מתחיל לברר איפה עוד בפלורידה יש משרד שיכול לקבל אותנו- וכך נגלה אלינו אלוהי הבירוקרטיה, או לפחות משרד הנישואין של נייפלס, שנמצאת במרחק שעתיים נסיעה ממיאמי, ושם יכלו לקבל אותנו תוך שלוש שעות מהרגע שבו התקשרנו אליהם.

יש באנגלית מילה לזה- ELOPE- לברוח במהרה כדי להתחתן, כמו בחתונות בסרטים, שקורות בדרך כלל בקזינו מפוקפק בווגאס או אטלנטיק סיטי. הן מבטאות בדרך כלל אהבה אסורה, רומן, או פזיזות של שני אנשים. אפשר לומר שהחתונה שלנו הייתה קצת ELOPE בעצמה- תוך דקות היינו ברכב, בדרך להוציא מסמכים בעיר אחרת. כשרק דרכונים בידינו, בלי מברשת שיניים או חולצה להחלפה, אבל שיכורים מההצלחה והחיפזון שבו הצלחנו להגיע אליהם- מצאנו את עצמו נכנסים למלון בשדרה החמישית של נייפלס, מזמינים חדר ללילה.

מהרגע שמסמכי הנישואין היו בידינו, לוקח יומיים עד שהם נכנסים לתוקף (למקרה שנתחרט אולי?), וזה בדיוק הזמן לתכנן את הטקס. בתי המשפט עדיין היו סגורים בפלורידה, והחלטנו שכל סיבה למסיבה תופסת, אז למה לא לעוף על זה?

הויז'ן העיקרי שלנו היה לנצל את ההזדמנות כדי לעשות את כל השטויות שאולי לא נצליח להכניס ב"חתונה האמיתית" שלנו, אם תהיה כזו יום אחד. מרעיונות מטופשים יותר (להכנס לחופה עם השיר "נפרדנו כך", למשל) לרעיונות מטופשים פחות (חתונה בסניקרס!)- החלטנו שאנחנו רוצים שהטקס הזה יהיה בלי פשרות, חתונה שמצליחה להעביר את מי שאנחנו בצורה הכי טובה שיש.

הלוקיישן שנבחר היה בר קוקטיילים על גג בווינווד, השכונה האהובה עלי במיאמי, הלוק הנבחר היה מכנסי נצנצים וסניקרס (אובייסלי)עבורי וחליפת שלושה חלקים של רואי, הטבעת הייתה עם אורות מתחלפים (ונקנתה שעתיים קודם, בפארטי סיטי), והנדרים לא נכתבו, אלא נאמרו בזרימה לפי מה שהרגשנו באותו רגע. המוזמנים היו כמה מחברינו הקרובים כאן, וכמה מהאנשים הקרובים אלינו ביותר שנמצאים בארץ, שנשארו ערים עד השעה 1 בלילה כדי ללוות אותנו ברגע המאושר בחיינו.

איכשהו, גם ביומיים של הכנה נפשית, מורלית ואינסטרומטלית, המשימה הושגה.

כן, גם הויזה, אבל גם העובדה שהצלחנו להינשא בצורה שהכי מאפיינת אותנו, ואולי אפילו עשתה לנו חשק קצת ל"דבר האמיתי".