בגלל שפלורידה ידועה בקיץ התמידי שלה, קל לחשוב שחגים אמריקאים חורפיים פשוט ילכו כאן לאיבוד. כריסמס הוא לא כריסמס בלי שלג, כך יאמרו.
ההאלווין, לעומת זאת, הוא עניין אחר לגמרי- ופלורידה נותנת בראש עם פסטיבלים ואירועים שאין בשום מקום אחר ברחבי ארה"ב, עם לילות אימה מקריפים, פמפקין פאצ'ז ופסטיבל פנטזיה אחד ומיוחד.
מוכנים להכיר את הצד האפל של הסטייט הדרומית?
FANTASY FESTIVAL IN KEY WEST
הנקודה הדרומית ביותר בארה"ב, עיר החטאים של הפנסיונרים האמריקאים הקימה בשנות ה-70 פסטיבל מיוחד להאלווין, וזה ממש לא הפסטיבל שכדאי להגיע אליו עם הילדים..
מסתבר שמאז ומעולם קי ווסט הייתה ידועה בתור עיר רפאים. קצת כמו אילת, שבגלל מיקומה החורי הייתה עיר מקלט במשך שנים, כך גם קי ווסט- מה שבאופן מתבקש הפך אותה ליעד אולטימטיבי לחגיגות ליל כל הקדושים.
על הנייר, מדובר ב"פסטיבל ציורי גוף"- בפועל, מדובר בפסטיבל העירום המטורף ביותר ביותר בפלורידה.
העובדה שמדובר גם במהלך השנה בעיר שתכליתה להיות מקום הפורקן של כל זקני ארה"ב, הובילה לכך שבימי הפסטיבל דווקא הקהל המבוגר יותר הוא זה שעף על החיים שלו עם תחפושות מינימליות ובוטות בהגזמה.
כן, אלו שביומיום יראו כמו סבים וסבתות חמודים שתשמחו לשתות איתם תה ועוגיות, הולכים ערומים כביום היוולדם (מזמן) עם לא הרבה מעבר לכיסויי פטמות.
יחד עם זאת, אל תתנו להקדמה הזו לבלבל אתכם- פנטזי פסטיבל הוא ממש לא לגיל השלישי בלבד. ברגע שיורד הלילה, דובל סטריט לא נופל מברבן סטריט במארדי גרא- עמוס בברים, אורות, מוזיקה, אלכוהול ומסיבות רחוב שצצות בכל פינה, ומאפשרות לכם לתת דרור לווהו גירל הפנימית שלכם.
ORLANDO
בכל שנה, בחודשיים שקודמים להאלווין כמעט כל פארק מקים איזשהו מתחם הלאוויני מטורף.
בחרתי השנה טו גו ביג וללכת למקום הידוע והמושקע מכולם- יוניברסל סטודיוס אהוביי, שגם ביומיום ידועים בהקפדה שלהם על הפרטים הכי קטנים, שגורמים לך להיכנס לעולם הקסום שהם יוצרים.
וול, אני לא יכולה לומר שהעולם שהם יצרו הוא קסום, אבל הוא בהחלט משהו מיוחד.
אין לי מושג מי הראש החולני שמתכנן את הדבר הפסיכי הזה, ואיך לעזאזל מצליחים ברגע אחד להפוך את המקום הצבעוני והשמח הזה לאלוהים ישמור- כי ברגע שהאור יורד הפארק הופך למקום המקריפ ביותר עלי אדמות.
שדים וגולגלות, זומבים, בובות של צ'אקי, ליצנים מקריפים, ערפדים ואנשים הזויים עם מסור- בהפקה של יוניברסל לא חסכו על דמויות שירדפו אתכם באמצע הפארק, וגם לא בזיקוקים, מזרקות מים והופעות.
גם באטרקציות השקיעו ביוניברסל, עם מבוכי אימה מקפיאי דם, שלמרות שהושקעה בהם מחשבה אדירה- הדבר המפחיד ביותר הוא כנראה התור אליהם. מצמרר.
והאוכלוסייה? אם ביומיום ביוניברסל שכולם נראים כמו סטודנטים שנה ג' בהוגוורטס, בהורור נייטס איכשהו כולם נראים כמוני בכיתה ח'- חולצות של ג'ק סקלינגטון, שיער סגול וחוסר מודעות.
הכרטיס ללילות האימה הללו מוזל יותר מכניסה רגילה לפארק (המחירים משתנים בהתאם לתאריך). חלק גדול מהמתקנים הרגילים פועל גם בלילה, מה שהופך את ההגעה לשווה אפילו יותר.
המבט שלי מוכיח- דה הורור איז ריל.
ובנימה האישית..
יש משהו מושך בזה שמדובר במהדורה מוגבלת, רק חודשיים בשנה שבהם אפשר לחוות את הדבר המשוגע הזה שנקרא ההורור נייטס. עם זאת- אני מחובבות הסוג האחר של האדרנלין, זה שקורה ממתקנים שהופכים אותך באוויר, ופחות ממבוכי אימה, מושקעים ככל שיהיו.
לכן האפשרות ליהנות גם מהמתקנים הרגילים הייתה מושלמת עבורי, כי אחרי שניים-שלושה מבוכים הרגשתי שהבנתי את הקטע ובא לי קצת על היוניברסל המוכר והסופר אהוב שלי.
ועוד באורלנדו
כמובן שיוניברסל אינם היחידים שהרימו את הכפפה- בדיסני וורלד הקימו את הדיסני אפטר-האוורס בו באש (יקר מאוד) שמתאים בעיקר לילדים, והאופציה החדשה ביותר של הסי וורלד- "howl-o-scream" (תנסו לעברת את זה) שנשמעת לגיטימית בהחלט ובמחיר זול מכולם.
את ה"howl-o-scream", כך שמעתי, אפשר גם למצוא בפארק השעשועים בוש גארדנס בטמפה, שגם בלי קשר להאלווין נמצא בליסט הדברים שאני חייבת לעשות בפלורידה.
אם רק רפרנסים קלילים של האלווין יספקו אתכם, תוכלו למצוא אותם בדיסני ספרינגס- איזור כיפי (וחינמי!) להסתובב בו עם מלא חנויות של דיסני ומסעדות מיוחדות.
ומה קורה במיאמי?
העיר שידועה בחיי הלילה שלה ממש לא תפספס את חגיגות ההאלווין.
טריק-אור-טריטינג (ממתק או תעלול- מסורת אמריקאית שבה ילדים מחופשים עוברים בין בתים ומבקשים ממתקים) נהוג בעיקר בפרברים, וניו יורק ידועה במצעד המשוגע שלה, אבל במיאמי נולדה מסורת אחרת- מצעד של שיכורים מחופשים ברחוב הראשי של ווינווד, מחפשים את המסיבה הבאה לנדוד אליה.
זה לא שחסרים מועדונים במיאמי ביץ' או בבריקל, אבל יש משהו כובש באווירת הסטריט הידועה של ווינווד, שלא מפספסת שום חג אמריקאי, אירי או מקסיקני כדי להראות שהיא ה-מקום להיות בו.
אופציה נוספת שמתאימה דווקא לקהל הצעיר יותר (אבל לא רק!)- היא חגיגות הדיה דה לוס מוראטוס בליטל הוואנה.
דיה דה לוס מוארטוס, או יום המתים בעברית צחה, הוא חג מקסיקני שלפי המסורת עולות בו נשמות כל הקרובים המתים כדי להסתובב עם משפחותיהם (עוד מידע מהימן תוכלו למצוא בסרט המופת של דיסני קוקו).
בשכונה הקובנית הידועה החליטו לאמץ את המסורת המקסיקנית כשלהם, ואפשר למצוא בכל שנה ירידים שווים וקסומים שמכניסים אותנו לתוך האווירה הזו- עם
גולגלות עשויות סוכר, ריקודים מקסיקניים ושלל אלמנטים מסורתיים שיאפשרו לנו לרגע להיטמע בתוך תרבות קסומה אחרת, וזה כיפי ונפלא כמו שאפשר רק לדמיין.
אופרנדה, מזבח מקסיקני מסורתי בו מניחים את תמונות קרובי המשפחה המנוחים יחד עם דברים ומאכלים שאהבו, כדי לקבל את פניהם.
ומה עם פאמפקין פאץ'?
עוד מסורת אמריקאית קלאסית היא איסוף הדלעות, שבעידן האינסטגרם הפכה ללוהטת ופוטוגנית במיוחד. בגלל שהפאמפקין פאץ' אינה ייחודית לפלורידה גם אין לי איזו המלצה ספציפית- אלא בעיקר לפתוח את העיניים בנסיעות לשלטים בצידי הדרך שמכווינים לאירוע, או מקסימום לשאול את ד"ר גוגל בהתאם לאזור שבו אתם שוהים.
Comments