.png)
קוטור ודרמה: House of McQueen באוף-ברודוואי
- Arbel Rabi
- Nov 21
- 2 min read
"Take from what surrounds you, What inspires you What you can't forget" - Alexander McQueen
השנה היא 2010.
ברדיו דיסק הכחול שלי מסתובב בלופים האלבום THE FAME של כוכבת הפופ המסעירה ביותר שהגיחה לחיינו, עם חליפת הבשר ונעלי הארמדילו של מקווין, ששלחו אותי לראביט הול פאשניסטי שעוד טרם ידעתי.
מקווין היה המעצב הראשון שהתאהבתי בו, בערך עשר דקות לפני שהחליט לסיים לעצמו את הקריירה.
העיצוב הרוקנרולי והלא מתנצל על נשיות עדינה וקשוחה כאחד, החדשנות הקיצונית והיצירתיות הבלתי נגמרת. כילדה ירושלמית ממוצעת שלא גדלה על מסלולי תצוגות של דיור, אני חושבת שמקווין היה הראשון שגרם לי ממש להתאהב באופנה גבוהה, וגם לראות את עצמי בה.
לא סתם בחרתי בו כנושא לפרזנטציה שלי בבגרות באנגלית.
פאסט פורווארד עשור וחצי קדימה.
אני צועדת לי בניו יורק, כמה ימים לפני הטיסה חזרה לארץ, כשאני נתקלת בפוסטר שמודיע על עליית הפריוויו של המחזה HOUSE OF MCQUEEN, על חייו של המעצב האהוב עלי.
פאק. שכחתי שזה עולה!
ומן הסתם, כבר באותו הערב היו לי כרטיסים.
זה ברור, מהרגע שנכנסים, עבור מי ההצגה הזו.
ולא רק כי כל אחת שצועדת פנימה נראית כאילו ליטרלי הגיעה לפאשן וויק (בשונה נגיד משאר הברודוואים של טיימסקוור, שאליהם מגיעים בעיקר תיירים שנראים ככה).
בכניסה, ממש לפני האולם, יש מרצ׳ עבור חובבי הברודוויי, ומיני תערוכה על מקווין עבור הפאשניסטות.
דגמים אייקוניים של מקווין מכל השנים יושבים על בובות מוגבהות, כאשר מאחוריהן מוקרנות התצוגות שבהן הופיעו, שנראה כאילו הן קמות לתחיה.
מקווין הצליח להכניס אלימות, פחד, כאב וחוזקה לעיצובים שלו, כדי שישמשו שריון להגן על הלובשת מהעולם הכואב שהוא חווה.
וכמעט באותו אופן, הבחירה לייצג אלימות וכאב באופן פגיע, אומנותי, יפייפה, גם על הבמה - הייתה מדהימה ומייצגת.
היא לא הצגה קלה לצפייה.
התוכן עצמו קשוח, פגיע ומטרגר כאחד. היא פרינג׳ית לגמרי, זורקת אותנו בין טימליינים, מוטיבים ודמויות, כשרק ההקרנה על הרקע הדומם עוזר לנו לתפוס איפה אנחנו נמצאים, וכמובן- השחקנים המטורפים, שנותנים את עצמם על הבמה בקיצוניות.
ואין לי מושג איך עשו את זה, אבל ליאם תאמה (לא ראיתי אבל שמעתי שהוא משחק בברידג׳רטון) שמשחק את מקווין הבוגר, נראה פיזית כמוהו. פסיכי.
המחזה על מקווין לא באמת מדבר על אופנה.
הוא מדבר על מכשולים ולהמשיך קדימה, על לאכזב את ההורים שלך ולהיות שונה מכל הסביבה שלך, וגם על אהבת אם ללא תנאי. הוא מדבר על כאב, על אלימות, על אובדנות באופן שאינו מתנצל או הופך אותה קלה לעיכול, אלא רק הופך אותה לאסתטית יותר.
אני חושבת שזה גם היה אחד הדברים שהיו לי קשוחים במחזה הזה.
הוא מדבר על הקשיים של מקווין, למצוא את עצמו, להתאים את עצמו לסביבה, ליצור, לחיות.
המחזה לא ממש מתעכב על ההצלחות שלו. על לאט לאט ובנחישות איך הצליח להתברג ולהוביל בית אופנה נחשב, ובאמונה של האנשים סביבו גם להקים את בית האופנה על שמו.
על אף שמדובר בפאקינג אלכסנדר מקווין, מעצב מטורף שהשם שלו שגור בפי כל פאשניסטה, המחזה מתמקד בכשלונות, באלימות, בכאב, ולא בהצלחות שהיו לו בדרך והובילו אותו להיות הדבר הזה, אין כמעט רגעים של קתרזיס ועונג.
כן, זה לא ספוילר שהסוף של המחזה מתבסס על הקשיים של מקווין, אלו שבסוף הכניעו אותו, אבל כל מימד ההצלחה הולך לאיבוד בים של כאב מסותת יפייפה ופרינג׳ משונה.
דיסקליימר:
צפיתי בהצגה בפרי-וויו, תקופה לפני העליה הרשמית של המחזה, כשמזמינים קהל ראשוני וניסיוני כדי לבדוק מה עובד ומה פחות.
לכן, יש מצב שההצגה עוד השתנתה אחרי שהייתי שם.
אז תעדכנו אותי, טוב?
Comments