היעד ההיפסטרי שלא חשבתם עליו: אשוויל, צפון קרוליינה

הדרך לאשוויל היא אחת הדרכים היפות ביותר שנסעתי בהן. הכביש כולו מוקף ביערות מטורפים, מרחבים הרריים עצומים שמלאים עצים חצי ערומים המבשרים את בוא החורף, שאריות של שלכת כתומה-אדומה בוהקת מהסתיו שכמעט חלף לו, ועוד כמה עצים ירוקי עד.

בין ההרים זרועים להם, חצי חבויים, אגמים קטנים, מוקפים בקתות עץ קטנות, כמעט נדמה שבכל אחת מהן מסתתרת איזו שלגיה עם שבעה גמדים.

אחת ההטבות המטורפות שהיו בחיים בגרינוויל, היא שהעיר הזו מוקפת לא רק במרחבים מטורפים של נוף ירוק ומהפנט, אלא גם בערים קוליות שזרועות על פני הצד הפחות מתויר של ארה"ב.

וכמה חבל, כי אשוויל היא פאקינג פנינה. לו הייתה עיר באירופה, סביר להניח שהייתה אשוויל הופכת ליעד תיירותי לוהט, לא פחות מבוקרשט, סופיה או אפילו פראג, אבל בארה"ב היא קצת נבלעת.

ובאמת, איזה סיכוי יש לה אל מול ערים ענקיות ואייקוניות כמו ניו יורק, אל איי או ווגאס?

אז מי את, אשוויל?

לו להיפסטרים הייתה עיר בירה, זו ודאי הייתה אשוויל.

מלאה בבוטיקים קטנטנים לשוקולד ולתה, מעצבים מקומיים, מבשלות בירה ומסעדות מהוקצעות.

ברחובותיה לא תוכלו למצוא סניפים של רשתות מוכרות כלל, אפילו לא איזה סטארבקס קטן אחד לרפואה, והרשתות היחידות שתמצאו בדאונטאון הקסום שלה הן של בן אנ ג'ריז (חשוב) ואורבן אאוטפיטרס (סממן היפסטרי כשלעצמו).

הדבר היחיד, אגב, שפוגם בוייב הקולי של העיר- בשעה 9 בערב אשוויל הופכת לעיר רפאים. הברים התוססים בעיר מתרוקנים, המסעדות הצבעוניות סוגרות שעריהם, וכל העיר הצעירה והמגניבה שהייתה לפני רגע פשוט חותכת לישון (או לשבת במרפסת על ג'וינט או שניים. בכל זאת היפסטרית).

זו, אגב, אחת הבעיות בלהגיע לעיר חדשה ומסקרנת בימי הקוביד- אין לי באמת מושג האם זה באשמת המגפה או שככה זה ברגיל. לאלוהיי הקרוליינות הפתרונים.

בפרטים הטכניים

אשוויל נמצאת בחלקה המערבי של צפון קרוליינה- בסך הכל שעתיים נסיעה משארלוט ושלוש וחצי שעות מאטלנטה, כך שאם יש לכם רואדטריפ מתוכנן במדינות הדרום- היא דפנטלי יעד ששווה להכניס.

יצא לי לבקר באשוויל פעמיים- פעם אחת בשיא הקיץ ובפעם השניה בשיא החורף. בגלל שמדובר ביעד עם ארבע עונות שנה מורגשות, אני בטוחה שהיא תהיה גם יעד מושלם לטיול שלכת בסתיו וטיול פריחה באביב, או בכל מה שבין לבין.

ומה עושים שם?

DOWNTOWN ASHVILLE

לינה: מלון ALOFT בדאונטאון אשוויל

כשחיפשתי מלון לחופשה המושלמת באשוויל, היו כמה קריטריונים שהרגישו לי נחוצים- מקום כיפי ומפנק אך לא יקר מדי, עיצוב מהמם אבל לא אמריקאי כפרי מתיש ואולי החשוב מכולם- מיקום מרכזי ונוח בדאונטאון אשוויל.

אני לא נוטה להרים לעצמי, אבל הפעם הבחירה שלי הייתה בול בפוני.

מלון ALOFT ענה על כל הציפיות שלי, ואפילו על עוד כמה חלומות שלא ידעתי שיש לי.

העיצוב שלו היה אחד הקוליים שראיתי, משהו שמשלב אורבניות צבעונית וכיפית יחד עם סטייל היי אנד שתואם את רשת האם של המלון- מריוט, על הקירות ציורים שמרגישים כמו קריצה להארד רוק קפה, ומהחלונות העצומים נגלה הנוף ההררי שמקיף את מרכז העיר. הפייבוריט שלי, אגב, היה בכלל השירותים- כשקיר אחד כוסה כולו בטפט עם איורים של תחתיות הבירה מכל המבשלות המקומיות הרבות בעיר.

מזון

כמעט בלתי אפשרי לדבר על אשוויל מבלי להזכיר את הקולינריה ההיסטרית שעוטפת את הדאונטאון. לבחור מקום אחד לאכול בו היה קשה כמעט כמו לבחור זוג סניקרס אחד לקחת לחופשה. כל כך הרבה מקומות שווים קורצים מכל פינה, הופכים את הבחירה לכמעט בלתי אפשרית.

בסוף, הנה המקומות שהצלחנו להיסגר עליהם:

TUPELO HONEY

בראנץ' אמריקאי דרומי עם טוויסט בגבוה. זה נשמע מסובך, בפועל זה אומר שכמעט כל מנות המנות שהזמנו היו מטוגנות.

הלכנו על מנות פתיחה בסגנון טאפאסי (הדבר האהוב עלי ביותר בעולם זה לטעום כמה שיותר, אז אפטייזרס זה בול), ולט מי טל יו סאמתינג- היה מוצלח. לא הייתה כאן איזשהי בשורה קולינרית או משהו שטרם ראינו- טוסט אבוקדו, כרובית מטוגנת עם רוטב איולי, עגבניות ירוקות מטוגנות, דברים שמזוהים עם המטבח האמריקאי הדרומי, אבל הכל היה פשוט מוצלח, האווירה הייתה נעימה והעיצוב של המקום יפייפה, ובתכלס- ומה צריך יותר מזה ביום חורף סגרירי?

המ, אולי רק יין חם.

DISTRICT 42

בגלל שהיה קשה לבחור במספר מצומצם של מקומות לדגום בעיר, ובנוסף לזה- הקור המקפיא של דצמבר לא באמת איפשר להסתובב יותר מדי בחוץ, מצאנו את עצמנו מחפשים סיבות לרבוץ במקומות נוספים, כך שבין ארוחה לארוחה ניצלנו כל הזדמנות לקוקטייל, נשנוש צהריים או איזה בירה קרירה ממבשלה מקומית.

כך הגענו לדיסטריקט 42, בר רחב ידיים והו כה פאנסי במלון קימפטון, עם עיצוב נקי ומהמם שכולל אח בוער לכל אורך הכניסה שלו, ופינות נוחות זרוקות בחלל.

למרות הוייב היוקרתי, אגב, המחירים היו בהחלט הוגנים, והתמורה עבורם הייתה מצוינת- קוקטיילים שפשוט באים בטוב.

אגב, במקום מוגשות גם פיצות שטרם יצא לי לבדוק- שזה כבר מחדל, אבל בגלל שיצאתי מרוצה מהקוקטייל אין מנוס- חייבת לחזור.

PROPER

גולת הכותרת, הקרם דה לה קרם, ההיילייט של הערב.

לרוב אני מוצאת עצמי נזהרת מהייפ אינסטגרמי מטורף כפי שהיה למסעדה הזו, כי לרוב הן פשוט לא מצליחות לעמוד ברף הציפייה המופרך. ושמעו, כמה שאני שמחה שנכנעתי ללחץ החברתי.

מסעדה שראויה להיכנס לפנתאון המסעדות של דושים של אוכל . הכל בה היה מושלם- העיצוב העדין, החיבור של האוכל ליין, ההמלצות המדויקות של המלצרית, השירות המעולה וכמבן- האוכל. הו, האוכל.

כמה כיף ומרגש זה לאכול אוכל שרואים בו את הניסיון ליצור משהו חדש, יצירתי, מעניין. את השילובים המפתיעים, ויחד עם זאת- לא משהו שמשניא את עצמו על החך. רואי אכל סטייק ברווז ועף באוויר, אני אכלתי ניוקי כל כך מיוחד שהדרך היחידה לתאר אותו היא "טעם של סתיו", סתווי כל כך שזה רק מתבקש שיצרו על בסיסו משקה בסטארבקס.

בקיצור, כל מה שרציתי ומעבר. מושלם.

CITY BAKERY

בית הקפה הפשוט למראה הזה היה מעין ברירת מחדל, אחרי שכל האופציות המתוכננות שלנו לארוחת בוקר עלו בתוהו- לא קיבלו קהל בעקבות הקורונה (המינימום זה לעדכן את גוגל, גאייז. סירייסלי) או פשוט היו קפואים מדי לשבת בהם בחוץ בקור של דצמבר. הסיטי בייקרי נמצא בדיוק מול מלון ALOFT, וזו אחת הפשרות המוצלחות ביותר שעשיתי לאחרונה- במחירים זולים באופן מפתיע, הצליחו לתת לי ארוחת בוקר שהיא הכי בייסיק שאפשר לדמיין, עם טוויסטים מושלמים- טוסט אבוקדו קלאסי אבל על הלחם הכי פלאפי וענני שהייתם רוצים להירדם בתוכו, או שוקו עם תבלין מקסיקני שנותן קיק לא צפוי שאיכשהו פשוט עובד, ועכשיו אני קצת מתחרטת שלא גנבתי להם קצת מהתבלין הסודי שלהם כי זה היה השדרוג המושלם.

הבייסיק ביץ' של הטוסטים, אבל קילר רציני

RIVER ART DISTRICT

בשיטוטיי באינטרנט בתכנון החופשה, ראיתי את המקום הזה בתור המקבילה האשווילית לווינווד- מלא ציורי קיר ואווירת רחוב כמו שאני אוהבת, לא היה לי ספק שהשכונה הזו צריכה להיכלל בטיול שלי בעיר.

שמעו, אני מבינה את הכיוון.

ציורי הקיר הצבעוניים שמכסים את קירותיה של השכונה שלצד הנהר הם אכן INSTAGRAM WORTHY, ויכול באמת להיות שבעוד שנתיים-שלוש השכונה שלצד הנהר בהחלט תהיה אחות תאומה לשכונה האהובה עלי ביותר במיאמי (אם לא בעולם), אבל כרגע זה פחות שם. סטודיו וחצי של אומנים ובית קפה נטוש זה פשוט עוד לא מספיק כדי להפוך אותה למקום ששווה להרחיק עד אליו ממרכז העיר, למרות שמדובר בתכלס בסך הכל ברבע שעה של נסיעה.

SIERRA NEVADA BREWING

כבר כתבתי שבעקבות הקורונה נחלנו כאן אכזבות, אבל אין מה לעשות- העידן הזה מצריך מאיתנו כמטיילים להיות קצת יותר גמישים ופחות רגישים לאכזבות בדרך, קורה.

אחת האכזבות האלו, אגב, הייתה מבשלת סיירה נוואדה, גם עליה היה הייפ היסטרי ברשת- ולא סתם, המבנה שלה הוא אולי המבנה המטורף ביותר שראיתי אי פעם למבשלת בירה- מעין טירה פסיכית כזאתי שנראית כאילו הוקמה כתפאורה לסרט של דיסני או איזה משחקי הכס (לא יודעת, לא ראיתי).

אז הרחקנו עד המבשלה וגילינו שם שהכניסה למבקרים אסורה, ולאחר שהתפעלנו מיופייה נותרו לנו שתי אופציות- לקחת בירה טו גו ולשתות אותה ברכב (ממ לא) או פשוט לחזור על עקבותינו לעומת שבאנו.

אגב, אני אינני מבינה גדולה בבירה, אבל כששבתי לגרינוויל גיליתי שהיא אחת המבשלות המוכרות ביותר באזור- וכל מסעדה שמכבדת את עצמה מוכרת בירות של סיירה נוואדה.

לא נותר לי אלא לצפות לבקר שם בפעם הבאה.

WEST ASHVILLE

חלקה המערבי של אשוויל הוא בערך מה שציפיתי משכונת ריבר להיות- פחות אינסטגרמי ותיירותי, והרבה יותר קולי ולא מתנצל.

זה לא הדאונטאון המנצנץ או אפילו ווינווד, אלא פשוט אזור שנדמה שאנשים קוליים באו והתיישבו בו- מלא בחנויות למוצרי נייר, מסעדות, בתי קפה/משתלות, חנויות תקליטים ואפילו חנות יד שניה סלאש מקום להופעות סלאש צ'אפל לחתונה. טרו סטורי.

אחוזת בילטמור

הטירה הזו היא אולי אחד הסמלים התיירותיים של אשוויל, ולא סתם- השטח שלה עצום בגודלו, ומכיל גנים מטורפים, מבנה מרשים בטירוף ואפילו יקב!

סמל או לא, המחיר הרגיש לי קצת מופקע- סיבוב בגנים שסובבים את הטירה יעלה 49 דולר, כניסה ליקב (הכוללת טעימות יין ושוקולד) תעלה כבר 99 דולר, וכניסה למוזיאון של האחוזה עצמה תעלה מחיר דומה.

על אף שביקור ביקב תמיד מרגיש כמו רעיון טוב, לא ראיתי סיבה לשלם כל כך הרבה רק כדי לסמן וי על המקום הזה. מייבי נקסט טיים.

מה שכן, בדרך לטירה, כדי להתחמק מאיזה פקק אימתני, מצאנו את עצמנו נקלעים לתוך יער שמשמש ציידים לאימון בירי. ברגע שעברנו את החלק המקריפ, מצאנו מקום שנראה כמו משהו בין שוויץ לשום מקום- מרחבים של עצים וירוק ואפילו אגם קטן עם בקתה שנראית כאילו מסתתרים בה שבעה גמדים או רוצח סדרתי, לא באמצע.

ולסיכום

דאמ יו, ארה"ב.

לו הזמן והתקציב היה בלתי מוגבל הייתי מגיעה לכל עיר קטנה על המפה, חוקרת את כולן ומצליחה לחזור גם לאהובות עלי, ואז אני מניחה שאשוויל הייתה בדיוק בראש הרשימה שלי.

אבל לא, יש כל כך הרבה לראות וכל כך הרבה מקומות מופלאים, שבקרב בין לחזור למוכר והאהוב לבין החדש והלא ידוע, כנראה שהחדש תמיד ינצח.

ולכן, אשוויל אהובתי, תודה על ימים מופלאים. תודה על אוכל מצוין ואווירה מפנקת, תודה על נופים שעוצרים לי את הנשימה והופכים אותי מבפנים. תודה על ייחודיות שלא ציפיתי לפגוש דווקא כאן.

והלוואי, הו הלוואי שניפגש שוב בקרוב.